Feeds:
רשומות
תגובות

לנוע בעולם מקושר

יש תחושה משותפת לשתינו שמלווה את הכתיבה כאן: משהו בעולם רוצה להשתנות. יש הרבה רעש סביב הרצון בשינוי. הרבה מאד אי ידיעה, אינסוף מלים, ייצוגים ומערכות אמונה. אך כמי שחיות את העולם דרך התמקדות אנחנו מרגישות שבמרכז השינוי ישנה תנועה אחת רחבה: 

זו התנועה מעולם מנותק,  עולם של מושגים ברורים אך מנותקים מזרם החיים לעבר עולם מקושר, שבו התחושות העמוקות שאנו חווים ומציאות החיים – נעשים אחד.

 אנו נזכרות ב"אווטר" – הסרט. ה"אוונטרים" הם יצורים דמויי אנוש, אך אחרים. הם חיים באופן מקושר – כלומר הם חשים כל דבר בעולם כאילו הוא בתוכם. אם העץ נפגע, הגוף שלהם מתכווץ וכואב, אם אדם אחר נוגע בהם בקצות אצבעותיו, הם ננגעים. הםחשים את מהותו בתוכם. המלים חשובות פחות מהתחושות, וכשהן נאמרות, הן נוגעות פנימה. הן לא נשארות בחוץ.  

 

הסרט ממחיש היטב את הסיבה שבגללה כל כך קשה להעלות בדעתנו את הרעיון המקושר: הרבה שנים, הרבה דורות אנחנו חיים באופן מנותק, ומרוויחים מכך.  נולדנו בעולם שהנתק מובנה לתוכו, ועולה השאלה: בשביל להרגיש כל דבר? מדוע "כדאי לנו" לחוש את העץ להרגיש את תנועת האדמה, שלא לדבר על האנשים האחרים – מה ה"תועלת" בלחוש אותם, בלהיות מחוברים אליהם? קל, נוח ומרגיע הרבה יותר להישאר מנותקים ולגעת באחרים רק לרגעים. רק כשזה "מתאים לנו".

הנתק הוא תוצר של תפיסת עולם. היא מתמצתת את עצמה במילותיו של דאקרט: "אני חושב משמע אני קיים".   זוהי מערכת אמונות שמנתקת את הגוף החי מהמחשבה. כאשר "אני החושבת" מנותקת מ"אני המרגישה, אני החשה בגופי", העולם כולו נחווה כנתק. התוצאה הפשוטה מוכרת לנו היטב: לא פעם מה שאנחנו חושבים על מציאות מסוימת שונה לחלוטין ממה שאנו חשים ביחס לאותה מציאות.

תגליות אקראיות?

חוקר עובד במעבדתו ומזהה טעות באופן שבו עוזר המחקר הניח את הכלים. מודל החשיבה הרגיל היה מביא אותו להפסקת הניסוי, אך משהו בתחושה של החוקר גורם לו לעצור ולהתבונן. התחושה מנוגדת למחשבה המדעית הרגילה, אך במקרה זה החוקר בכל זאת נעצר, כי הוא חש שיש כאן דבר בעל ערך.

 האם ה"משהו" נמצא במחקרים הקודמים שאותם ציטט בעבודתו? האם אותו "משהו" נמצא במתודה הפרקטית של עבודתו?   ודאי שלא.

 ה"משהו" הוא תחושה בעלת משמעות שאנו מוצאים בהתמקדות – אך גם בכל פעם שחוויה מקושרת מתרחשת.  

אגב, התיאור שלמעלה הוא תיאור אמיתי ומוכר מאד של האופן שבו פלמינג גילה את הפניצילין.

החוקר אהרון קנטרוביץ' מכנה את התופעה "יצירתיות עיוורת" או "סרנדיפיות". הוא מסביר שגילוי מדעי דומה במידת מה לרעיונות אבולוציונים: כאשר ישנה מוטציה אקראית בגן מסוים, ומוטציה זו עוזרת להישרדותו של המין, היא תאפשר "תנועה קדימה" כלומר התרבות וגידול של בני אותו מין.

באותה מידה אירוע "אקראי" מוצלח שקרה במעבדה יניע את התיאוריה המדעית. אירוע אקראי, אומר קנטרוביץ' יכול לקרות מתחת לסף ההכרה של החוקר (משהו ש"דגר" בתוכו עד שהתגלה), או כאשר החוקר תקשר עם אחרים בתחומו ומשהו "התחבר", ונעשה מובן בבת אחת.

ההצעה שלנו היא להוסיף לרעיונות של קנטרוביץ' את המחשבה על מקושרות – מחשבה שאומרת כי מתחת לסף המודע החוקר "חש" את מה שקורה בשדה שבו הוא עובד בתוך גופו. "התגלות" היא תהליך שניתן לשחזר. כלומר, ניתן ללמד את החוקר לפנות אל גופו באופן מודע, לפנות אל עבר אותה felt sense וליצור הבנה פנימית שיכולה לעודד גילויים וחידושים.

ועוד צעד אחד קדימה

אם לא די ברעיון המוזר של פנייה לגופו של החוקר על מנת למצוא בו גילויים מדעיים… אנו מבקשות להוסיף לכך עוד צעד קדימה:  התחושה שלנו, שנובעת ממאות שעות התמקדות ותהליכי מקושרות נוספים היא זו: כאשר חוקר במעבדה ילמד באמת לפנות אל גופו פנימה, העבודה המדעית תשתנה.

נכון להיום, המדע אשר "אחראי" לרוב מערכות האמונה בעולם המערבי, מוליד חברה אנושית מנוכרת וזרה לעצמה. (אפילו הטיפול הפסיכולוגי המוכר הוא דוגמא לכך: אדם מגיע לחדר זר, אל אדם זר, חולק איתו את עולמו במשך חמישים דקות בדיוק, ואז חוזר לעבודתו ולחייו.)

מדע מקושר יהיה מדע שינוע בכיוון של אנושיות. זאת בכמה מובנים: ראשית, החוקר יחוש מקושר למה שהוא עושה באופן עמוק ואישי. הוא לא יוותר על פרקטיקה מדעית זהירה וקונקרטית, אבל המרחב המקושר יגרום לו לפנות לכיוונים שמעודדים חיוּת ואנושיות.

שנית, המדע עצמו יתנהל באופן שמכבד את גופם של האנשים העובדים בו… הגוף האנושי יהיה חלק מהשדה. כך לא אפשרי יהיה המצב (המקובל היום) שבו מעבדה היא שם נרדף למקום מנוכר, קר ומרתיע. מקום שבו הגוף האנושי מרגיש זרות ובדידות.

ולבסוף, תוצרי המדע המקושר יתמכו בתנועת החיים האנושית. תוצרי מדע אלה לא יביאו איתם עוד ועוד ניכור, אלא תחושה של קשר וחיבור.

 איננו יודעות דבר על תוצרי מדע אלה, כיוון שהם עדיין לא פותחו. איננו יודעות כיצד תראה מעבדה בעלת עקרונות מדעיים שמכבדת את גופם של העובדים בה.  אך אנו בודקות באופן מעשי את האפשרות שגוף החוקר יהיה חלק מהמחקר. זה מה שדנה עושה בעת שהיא עובדת כדוקטורנטית במעבדה לחקר הסרטן באוניברסיטת חיפה, ובו זמנית היא גם מתמקדת על נושאי המחקר ועל התחושות המלוות אותה בעת עשייתו.

בפוסטים הבאים נספר על האופן שבו התחושות שעולות בהתמקדות מתקשרות לעבודה המדעית המעשית.

 

 

 

מודעות פרסומת

לתפוס את המים בידיים

לנסות להסביר מהי התמקדות זה כמו לנסות לתפוס מים עם הידיים. ההסבר הרגיל לא "תופס" משום שהתמקדות היא כניסה לממד אחר – ממד שמצד אחד מוכר לכל אדם, ומצד שני הייחודיות והחד הפעמיות שלו קשים לתפיסה מילולית.  התמקדות היא כניסה לעולם תחושתי שמקיים בתוכו לוגיקה פנימית בעלת ערך ומשמעות. משמעות זו רלוונטית לאדם היחיד שמתמקד ומגלה בתוך תחושותיו את משמעות תנועת החיים שלו, אך מה שמעניין את שתינו הוא האופן שבו התמקדות עוזרת "לפענח מבפנים" שדות תוכן.

נחזור לדוגמא של הניסיון לתפוס מים בידיים, וננסה להסיק ממנה משהו בנוגע לאיכויות של התמקדות:

אפשרות ראשונה: תסכול ומאמץ   הניסיון לתפוס את המים ולאחוז בהם יעשה עם הזמן יותר ויותר מתסכל. כשהידיים נתונות בתוך המים הם נדמים לגמרי מוחשיים, ניתנים לאחיזה. אך התנועה הפשוטה של סגירת כף היד על המים מותירה את המים בחוץ. מה שעובד היטב במקרה של אובייקט מוצק לא מצליח במקרה הזה.   הניסיון החוזר לעשות את אותה פעולה (לסגור ולתפוס) יביא עם הזמן לתחושה של מאמץ מיותר. יתכן שהאדם שמנסה לעשות זאת יגיד ש"אין דבר כזה מים" (כיוון שעבורו דבר קיים הוא רק דבר שניתן לתפוס אותו ולאחוז בו בידיו).

ניסיון זה משול לרצון להסביר במלים התמקדות, כלומר,  לנסות לתאר את חויית   התמקדות במלים לינאריות שמגיעות ממה שיוגי'ן ג'נדלין, מגלה ההתמקדות מכנה "מודל היחידות" (המודל של השפה והתרבות שלנו, שמניח כל דבר בתוך הקופסה הנכונה).

האפשרות השנייה: להיכנס לתוך המים עם כל הגוף.      במצב הזה הגוף כולו יהיה במים וישתנה. המים יורגשו כ"סביבה", כמשהו שנמצא סביבי ואני בתוכו. האדם שבתוך המים לא יכחיש את קיומם, אך גם לא יוכל לתפוס אותם. הם יהיו הסביבה המקיפה אותו. אם סביבה זו תהיה סוערת הוא עלול לטבוע. לאורך זמן, הגוף לא ירצה להישאר שם (אנחנו לא דגים…). והאדם יצא. כך, המים יהיו עבור האדם מצב של 0-1 , כלומר אני "בפנים" (אז המים "תופסים" אותי) או "בחוץ" – באפס קשר.

ניסיון זה משול לתיאור של מודטים או אנשים שנכנסים להרפיה עמוקה. הם אכן "בתוך המים", אך הם לא נמצאים בקשר עם המים אלא שוקעים בהם. חוויה זו יכולה להיות נפלאה ממש כמו צלילה במים רכים או חוויה קשה (כאשר אנשים נכנסים למצבים דיאסוציאטיבים), כמו לטבוע במים.

האפשרות השלישית: להניח את הידיים בתוך המים מבלי לנסות לתפוס        במצב הזה הידיים יחושו את תנועת המים, את מידת החום של המים ואת קצב הזרימה שלהם. יהיה קשר בין האדם (באמצעות ידיו) לבין המים.   האדם יוכל לתאר את המים שהוא מרגיש, את האיכות שלהם ברגע נתון. הוא יוכל לתפוס את הווית המים, גם אם לא להחזיק אותם בידיו.

אפשרות זו מתארת את ההתמקדות: מצד אחד אנחנו נוגעים במשהו זורם, משהו שהאיכויות שלו ברורות (גם אם הן משתנות), משהו שאנחנו יכולים לתאר באופן חלקי… יכולים להרגיש באופן עמוק שאפילו משנה אותנו. מצד שני אנחנו לא מנסים לתפוס את הזרם וגם לא שוקעים בתוכו. אנחנו נמצאים בקשר שהבסיס שלו תחושתי.

כעת, באמצעות הדוגמא, ננסה לראות מה ההתמקדות מציעה : קודם כל לאדם היחיד ואז לחקר של עולמות תוכן.   מה קורה בהתמקדות ?

כאשר אדם מתמקד הוא עוצם את עיניו, מרגיש את קווי המתאר של גופו, ואז מעביר את תשומת הלב פנימה, אל מרכז הגוף, אל החלל הפנימי שבתוכו. אל המקום הזה המתמקד מפנה שאלה או רעיון.  למשל: מהי התחושה העמוקה שלי ביחס לאדם אהוב?

השלב הבא הוא המתנה. Poase . שהייה וניסיון לחוש מה עולה מבפנים.  ברגע מסוים תשומת הלב מקבלת מעין "איתות פנימי" – יש תחושה חזקה יותר באזור מסוים. למשל, התחושה באזור בית החזה היא של חום בתוך קופסה.

כעת האדם ממתין ומקשיב לתחושה לעומקה. אותו "חום בתוך קופסה" מתחיל לנוע בשתי רמות: ראשית התחושה נעשית ברורה וחזקה יותר, שנית – המשמעות מתבהרת. (למשל – התחושה לגבי האדם האהוב היא חמה אך סגורה באיזה אופן. כאשר אני ממתינה עם המלה "סגורה בקופסה"  מתבהרת תחושה שיש משהו בתוכי ש"סוגר" את החום כלפי אותו אדם בשל פחד… וכן הלאה).

 כמה עובדות על כך:

תחושה מורגשת בעלת משמעות המכונה בהתמקדות felt sense התגלתה בעת מחקר אקדמי שערך מגלה ההתמקדות ומי שפיתח את הפילוסופיה המורחבת שתלווה את הבלוג הזה – פרופ' יוג'ין ג'נדלין. תחושה זו נחקרה במחקרים רבים. במחקר הבסיסי הידוע התברר כי תחושה של שינוי והתקדמות בטיפול פסיכולוגי קשורה ליכולת של המטופל לעמוד בקשר עם ה felt sense.   

בכל התמקדות התחושה המורגשת תהיה שונה: בהתאם לנושא שבחרתי להעמיד במרכז תשומת הלב. התחושה יכולה להתבטא באופן גופני לגמרי או כמערך של דימויים שעולים מתוך הגוף.  שלא כמו בדמיון מודרך, אלה דימויים שהגוף מציף, וניתן להיות איתם בקשר גופני. 

התחושה המורגשת משתנה ככל שמעמיקים את הקשר איתה. היא מחוברת לזרם חיים פנימי ש"יודע את דרכו". כאשר אנו מקשיבים לתחושה היא נפתחת… וכמו "מגלה לנו את כיוון הזרם". 

תחושת הגילוי יכולה להופיע (ולרוב זה גם מה שיקרה) דווקא כאשר אנו משתהים עם תחושות לא פשוטות, עמומות ולא ברורות. תחושת הגילוי מכונה בהתמקדות carrying forward. השינוי הוא גם גופני (!) כלומר יש הקלה גופנית ברורה, כמו נשימה עמוקה שנכנסת פנימה, כאשר הגילוי מתרחש. 

לרוב, אדם שנמצא בהתמקדות (מלווה בהקשבה התמקדותית של אדם אחר) יתקשה מאד להסביר מה בדיוק הוא עבר. הוא לא יצליח "לתפוס במלים את המים"… כלומר לתאר את התחושה בקוהרנטיות. 

חלק מעבודת החיים של ג"נדלין, שתוצג כאן בבלוג, היא לחקור מה בעצם מאפשר לאדם להתמקד? כלומר – איך יתכן שאדם רק פונה אל תחושה פנימית (נוגע בידיו במים…) ועצם המגע והעמקת המגע מאפשרים לו להשתנות, לא רק באופן אינטרפסיכי (פנימי) אלא גם ליצור שינוי בתנועת החיים הקונקרטית שלו.

 

מה הקשר בין תנועת החיים של היחיד לבין תנועת החיים של העולם?

זו השאלה שמרתקת את שתינו. אנחנו חוקרות את האפשרות שמה שאני מגלה בתוכי, בתוך התחושות העמוקות בגופי  – יכול להשפיע על תנועה רחבה יותר בשדה החקר שבו אני עובדת.

אין לנו כל כוונה להישמע מיסטיות או מחוברות לאג'נדה רוחנית זו או אחרת. הרעיון שמוצג קיים בפילוסופיה של יוג'ין ג'נדלין (philosophy of the implicit), שם הוא מכנה זאת  First person science . על פי ג'נדלין,  רעיונות רבי ערך ואף תגליות משמעותיות קיימות ב"גופו" של החוקר (כלומר בתחושה העמוקה שלו). הוא טוען שכאשר אדם נמצא לאורך זמן בשדה עניין מסוים, הוא "מכיל בגופו" מידע עצום שלא זמין עבורו בכלים הרגילים. רק כאשר האדם יפנה פנימה אל ה felt sense  הוא יוכל להתחיל לגלות מידע זה.

 כלומר, אנו מתעניינות במחקר, בגילוי ובפריצות דרך באמצעות נגישות לממד אחר שנמצא בהתמקדות. אנו מתעניינות גם ברעיון שהתמקדות (Focusing) יוצרת חוויה מקושרת – מצב שבו תופעות רחוקות לכאורה מגלות את ההקשרים הפנימיים שבהן. גילוי ההקשרים והיכולת של הגוף לחוות הקשרים אלה באופן אמיתי וחי יכול להוליד תנועה אחרת בעולם. ממש כמו שחווית ההתמקדות של היחיד מולידה תנועה אחרת וזורמת יותר בתוכו.

הרעיון של הבלוג שלפניכם אינו רק פילוסופי אלא יש לו היבטים מעשיים. דנה היא דוקטורנטית לביולוגיה בנוסף להיותה מנחת התמקדות מוסמכת focusing coordinator . דנה עוסקת בחקר סרטן, אך מלווה את המחקר במעבדה במחקר נוסף – בהתמקדות (ובטכניקות מקושרות נוספות כמו קונסטלציה משפחתית). באופן מעשי – דנה מתמקדת על נושא המחקר שלה, על הקשיים שעולים בתהליך העבודה במעבדה, על האינטראקציות עם החוקרים האחרים ועוד. כל התמקדות יוצרת תנועה קדימה לא רק עבור דנה כאדם פרטי, אלא גם עבור דנה כחוקרת בתחום הביולוגיה.

רונה היא מנחת התמקדות מוסמכת,  Focusing coordinator ביליותרפיסטית וחוקרת של תהליכים יצירתיים. בזמן זה היא חוקרת שילוב של תהליך ההתמקדות בכתיבה ובעבודה יצירתית. כל התמקדות עוזרת לרונה לא רק להרגיש טוב יותר עם תהליך הכתיבה אלא גם להניע באופן מעשי את הרעיונות היצירתיים שלה.

בבלוג המשותף נספר את סיפור המחקר האישי שלנו, לצד ניסיון לתאר חלק מהרעיונות הפילוסופיים של ג'נדלין  ושל  חוקרים אחרים על רעיון המקושרות (הרעיון של תופעות נפרדות שקשורות זו לזו באופן לא מוסבר) .

 נשמח אם תתלוו אלינו. רונה ודנה

!